Choshen Mishpat 383 – חושן משפט שפג‏ – Shulchan Arukh

טור טור+שו״ע

דין אדם המזיק לבהמת חברו, ובו ה׳ סעיפים (א) הִנִּיחַ גַּחֶלֶת עַל לֵב שׁוֹר חֲבֵרוֹ כְּשֶׁהוּא כָּפוּת, וְנִשְׂרַף; אוֹ שֶׁדְּחָפוֹ לַיָּם, חַיָּב. וְאִם הִנִּיחַ גַּחֶלֶת עַל לֵב חֲבֵרוֹ וְנִשְׂרַף, יִתְבָּאֵר בְּסִימָן תי״ח.

מקורות וקישורים לטורבית יוסףדרכי משהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אעודהכל

בבלי בבא קמא כ״ז.

רמב״ם חובל ומזיק ד׳:כ״ב

(א) {א} {ב} כשם שחייב על נזקי שאר ממון חבירו כך חייב על נזקי בהמתו לפיכך אם הניח גחלת על לב שור חבירו ונשרף או שדחפו לים חייב כאילו עשה כן לבגד חבירו אבל אם הניח גחלת על עבד חבירו ונשרף פטור שהו״ל לסלקה בעיא דאיפשיטא בסוף פ״ב דב״ק (כ״ז.):

ומה שכתב ולקמן בנזקי האש יתבאר שאינו חייב בהנחת גחלת על לב השור אלא בכפות ובעבד פטור ואפי׳ בכה״ג אבל אם אינו כפות בשור נמי פטור:

ומה שכתב ומ״מ כשדוחף השור לים וכיוצא בזה חייב לשלם כלומר דע״כ לא פטרינן בשור כשאינו כפות אלא משום שהו״ל לנער הגחלת מעליו אבל בדחפו לים דלא שייך האי טעמא פשיטא דחייב:

(א) וכתב נ״י ס״פ כיצד הרגל דוקא עבד גדול אבל עבד קטן דינו כשור עכ״ל

(א) כשם שחייב כו׳ לפיכך אם כו׳ איבעיא דאיפשיטא בב״ק דף כ״ז:

(ב) ומ״ש ולקמן בנזקי האש כו׳ ס״ס תי״ת שם כתב דעת רש״י דפירשו אף בלא כפות והארכתי מזה שם בדרישה ובסמ״ע ע״ש:

ובעבד פטור אפי׳ בכה״ג מבואר שם דהיינו דוקא שיראה בעליו עומד אצלו ומשום דהמניח חושב שבעליו יסירנו כיון שעבד חייב במצות ולא יסמוך על התשלומין של זה משא״כ בשור כפות דהשור עצמו לא יכול לנערו ובעליו אינו חושש להסירה כיון שזה חייב בתשלומי׳:

בשור נמי פטור דהרי יכול לנערה מעליו ובשלא נערה מיחשב כמו אונס ופטור אבל כשדחפו לים ליכא האי טעמא וזש״ר ומ״מ כשדוחף כו׳:

(א) {א} כשם שחייב וכו׳. בעיא דאיפשיטא ספ״ק דב״ק וכתב שם נ״י ודוקא עבד גדול אבל עבד קטן דינו כשור ולקמן בסי׳ תי״ח בסופו יתבאר בס״ד:

בבלי בבא קמא כ״ז.

רמב״ם חובל ומזיק ד׳:כ״ב

(א) א) רמב״ם ספ״ד מהל׳ חובל ומזיק וכתב ה״ה בעיא דאיפשיטא ספ״ב דב״ק (דף צ״ז ע״א) ופירשה רבינו כדפי׳ רש״י וכפר״ח ז״ל.

(ב) ב) ברמב״ם שם בטור בסי׳ זה אין שם כשהוא כפות וכן המחבר בסי׳ תי״ח לא הזכיר כפות כפרש״י כמ״ש ה״ה ולענ״ד הוא טעות נפל בספרים או בהעתק דאם היה דעת המחבר לפרשו כדעת התוס׳ והרא״ש בכפות כדלקמן בסימן תי״ח לא הוה שתיק לפרשו כמ״ש התוספת שאפי׳ רבו עומד אצל השור חייב דאי באינו עומד אצלו פשיטא דחייב בכפות ואין כאן מקום להאריך בזה

(א) כשהוא כפות – דוקא כשהוא כפות אבל כשאינו כפות יכול להתנצל ולומר הייתי סבור שהשור ינענע מעליו כדרכו כשירגיש החמימות דהגחלת ומזלו דבעל השור גרם לו ובהניח גחלת על עבד של חבירו אפי׳ הוא כפות פטור המניח דיכול המניח להתנצל ולומר סברתי שרבו של העבד יסיר הגחלת ממנו ולא יניחנו לשרוף כיון דחייב במצות ול״ד לשור די״ל דסמך בעל השור על התשלומין דמה לי שור ומה לי דמיו משא״כ נפש עבדו דחייב במצו׳ ודברי׳ אלו כתבן הטור כאן בקיצור ועיקר׳ לקמן בדין האש סי׳ תי״ח סעי״ח מ״ה לא כתבן המחבר ג״כ כאן רק שקיצר שם ולא הזכיר כפות לא בשור ולא בעבד וצ״ל שסמך אמ״ש כאן אבל א״ל שכ׳ שם ע״פ שיטת פירש״י שפי׳ בלא כפות מאחר שכ׳ כאן דמיירי בכפות והוא כדעת התוס׳ והרא״ש והטור בשם רשב״ם ועמ״ש עוד בדרישה ובסמ״ע שם סי׳ תי״ח:

(ב) או שדחפו לים – זהו איירי אפי׳ בלא כפות:

(א) כשהוא כפות – ע״ל סימן תי״ח.

(א) לים – כת׳ הסמ״ע דזהו איירי אפילו בלא כפות. ועיין שם:

(א) כשהוא כפות – תוס׳ כ״ב ב׳ ד״ה והיה כו׳ דלא כרש״י שם וערש״י כ״ז א׳ ושם ס״א ב׳ בד״ה היה וא״ד כו׳ ואע״ג כו׳ אבל תוס׳ לא ס״ל כן ועסמ״ע אבל בסי׳ תי״ח סתם כפירש״י ועבהג״ה שם ודעת הרמב״ם כרש״י:

(ב) או שדחפו כו׳ – ר״ל אע״ג דבאדם פטור ביכול לעלות כמ״ש בסנהדרין עו ב׳ בשור חייב כמו בגחלת לשיטתו אע״ג שאינו כפות ולכן דברי ש״ע תמוהין שכ׳ כפות בדברי הרמב״ם ואף שגם הטור כ׳ שדחפו אף לדעת תוס׳ חייב בהרמב״ם לא מ׳ כן שכ׳ עבדו של אדם כגופו ובהמתו כממונו כיצד הרי שהניח גחלת על לב עבדו או שדחפו לים או לאש והוא יכול לעלות משם כו׳ ואם עשה כן לבהמת חבירו כו׳:

מקורות וקישורים לטורבית יוסףדרכי משהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהכל

טור טור+שו״ע

(ב) שׁוֹר שֶׁעָלָה עַל גַּב שׁוֹר לְהָרְגוֹ, בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק שֶׁהוּא בַּעַל הַתַּחְתּוֹן, בֵּין שֶׁהָיָה תָּם בֵּין שֶׁהָיָה מוּעָד, וּבָא בַּעַל הַתַּחְתּוֹן וְשָׁמַט אֶת שׁוֹרוֹ לְהַצִּילוֹ, וְנָפַל עֶלְיוֹן וָמֵת, הֲרֵי זֶה פָטוּר. דְּחָפוֹ לָעֶלְיוֹן וָמֵת, אִם הָיָה יָכוֹל לְשָׁמְטוֹ וְלֹא שְׁמָטוֹ, הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְאִם לֹא הָיָה יָכוֹל לְשָׁמְטוֹ, הֲרֵי זֶה פָּטוּר. {הַגָּה: וְכֵן רְאוּבֵן שֶׁלָּקַח כְּלִי שֶׁל שִׁמְעוֹן וְסָמַךְ בּוֹ חָבִיתוֹ שֶׁל יַיִן שֶׁלֹּא יִפֹּל, וּבָא שִׁמְעוֹן וְנָטַל כְּלִי שֶׁלּוֹ וְנִשְׁבַּר חָבִיתוֹ שֶׁל יַיִן, שִׁמְעוֹן חַיָּב, דְּהָיָה לוֹ לְסָמְכוֹ בְּדָבָר אַחֵר (תְּשׁוּבַת הָרא״ש כְּלָל ק״א סִימָן ג׳).}

מקורות וקישורים לטורבית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אעודהכל

בבלי בבא קמא כ״ח.

רמב״ם חובל ומזיק ו׳:ו׳-ז׳

(ג) {ג} שור שעלה על גבי שור חבירו להרגו ובא בעל השור התחתון ושמט את שורו להצילו ונפל העליון ומת פטור דחף לעליון ונפל ומת אם היה יכול לשמטו חייב לא היה יכול לשמטו פטור ברייתא בר״פ המניח (בבא קמא כח.) ומבואר שם בגמ׳ דל״ש לן בין תם למועד לענין זה וז״ל הרמב״ם בפ״ו מהלכות חובל שור שעלה על גבי שור להרגו ברשות הניזק שהוא בעל התחתון וכו׳ וכתב ה״ה מ״ש ברשות הניזק לומר דאי ברשות העליון ודאי לא עד כאן לשונו ונראה שזה על פי מה שנתבאר בפרק ההוא שדעת הרמב״ם לפטור המזיק ברשותו אף על פי שהניזק הכניס שם כליו מדעתו וכתבתיו בסימן שע״ט ואף על גב דהתם מיירי באדם המזיק שלא בכוונה י״ל דשור בכוונה דמי לענין זה:

(ג) שור שעלה על גבי שור חבירו כו׳ עיין בב״י מ״ש בשם הרמב״ם והמ״מ ור״ל דאם נכנס שור הניזק לחצר המזיק ועלה עליו שור המזיק והניזק בא להציל שורו ועי״ז מת שור המזיק חייב הניזק לשלם למזיק שורו כמו שבאם הכניס ראובן כליו לחצר שמעון דשמעון יוצא ונכנס ומשבר כליו דפטור וס״ל דה״ה שור המזיק שעלה ע״ג שור הניזק כיון שהוא ברשות המזיק אע״ג דעלה בשור בכוונה הו״ל כהזיק אדם כליו של הניזק שלא בכוונה ופטור המזיק ממילא אי גורם הניזק היזק לשור המזיק חייב עליו המזיק ובאמת סברא רעועה היא זו שהניזק רואה שורו ניזק ולא יהא לו רשות להצילו במאי דאפשר ונראה דמש״ה השמיט הטור ולא כתב שעלה ברשות הניזק משום דס״ל דגם ברשות המזיק דינא הכי ועמ״ש ר״ס שע״ט בהגד״מ:

(ג) ומ״ש בין אם הוא תם או מועד פי׳ כשהוא תם פשיטא דמותר דאם לא ישמטנו אזי יפסיד דלא ישלם לו אלא חצי נזק אלא אפילו מועד דלית ליה פסידא מותר לאינש למיעבד ליה דינא לנפשיה בכה״ג כן מפורש שם:

אם יכול לשמטו כו׳ דוקא כאן שדוחפו בידים יש חילוק בין אם היה יכול לשמטו משא״כ ברישא דנוטל את שלו פטור אף אם היה יכול לשמוט העליון בנחת וק״ל:

(ג) {ג} שור שעלה ע״ג שור חבירו להרגו בין אם הוא תם או מועד ובא וכו׳. כך הוא בספרים המדוייקים ומבואר כך בר״פ המניח וכ״כ הרמב״ם בפ״ו דחובל:

בבלי בבא קמא כ״ח.

רמב״ם חובל ומזיק ו׳:ו׳-ז׳

(ג) ג) ל׳ הרמב״ם בפ״ו מה׳ חובל ומזיק ד״ו וכתב ה״ה ברייתא שם בפ״ג דב״ק (דף כ״ח ע״א) ומ״ש ברשות הניזק לו׳ דאי ברשות העליון ודאי לא

(ד) ד) שם ד״ו ושם בבריי׳ וכדמפרש לה שם בגמ׳

(ג) להרגו ברשות הניזק – כן הוא ל׳ הרמב״ם בפ״ו דחובל ומשמע דברשות המזיק אם נכנס שור הניזק שם ועלה עליו שור המזיק אפי׳ שמט הניזק לשור שלו ונפל שור של המזיק חייב הניזק לשלמו ולשטתו אזל הרמב״ם דס״ל לפטור המזיק כשמזיק ברשותו אפי׳ הכניס הניזק כליו שם ברשות וכמ״ש הטור לעיל בסי׳ שע״ט בשמו ע״ש וכיון שהמזיק פטור בהזיקו נמצא שהניזק הזיקו שלא כדין וחייב לשלם לו היזקו וכ״כ הב״י אבל הטור השמיט ולא כתב ברשות הניזק וגם לעיל ס״ס שע״ט פסק דלא כהרמב״ם וע״ש ועד״ר:

(ד) בין שהי׳ תם כו׳ – פי׳ ל״מ כשהוא תם דאם לא יציל את שורו אזי לא יפרע אלא מגופו של תם ח״נ דהרשות נתונה לו לדחפו להעליון אלא אפי׳ אם הוא מועד דאז ישתלם מבעל השור מעלייתו אפ״ה בכה״ג עביד אינש דינא לנפשי׳ להציל את שלו:

(ה) ה״ג ושמט את שורו להצילו – וכן הוא בברייתא וברמב״ם:

(ו) אם הי׳ יכול לשומטו כו׳ – פי׳ לשמט העליון מהתחתון בנחת ולא הי׳ לו לדוחפו בכח עד שמחמתו מת אבל ברישא דהשמיט השור שלו ניתן לו רשות להצילו וא״צ לדקדק אף שהי׳ יכול להשמט העליון בנחת:

(ז) וכן ראובן שלקח כלי של שמעון כו׳ – תיבת וכן ר״ל דכמו בשור הנ״ל כיון דיש לו תקנה בשמיטת שור העליון כשלא שמטו חייב כן נמי בזה כיון שיש לו תקנה בסמיכת דבר אחר ול״ד להרישא דיש בידו רשות להשמט התחתון וא״צ לחוש שיפול העליון וימות ולא חילק באם יש לו תיקון בהשמטת העליון בנחת וכמ״ש דשאני התם דבא להציל את שלו שלא ימיתנו העליון ואדם בהול על ממונו משא״כ כאן דאין החביות מזיק להכלי וק״ל:

(ח) חייב דה״ל לסומכו בדבר אחר – שם בתשוב׳ הרא״ש סיים בזה ז״ל אבל אם סמכו בדבר אחר פטור אע״ג דאין האבן גדול כהראשון עכ״ל והביאו בד״מ וע״ל סי׳ ת״י סכ״ט ובסמ״ע מ״ש דל״ת מזה:

(ב) הרי זה חייב כו׳ – ומתוך כך פסק המרדכי ב׳ אנשים שמכין זא״ז ובא אחד ודחף אחד מן חבירו חייב לעשות לו דין דהיה לו לשומטו בנחת (הגה וכ״פ בפסקי מהרא״י סי׳ ר״ח).

(ב) לשומטו – פירוש לשמוט העליון מהתחתון בנחת ולא היה לו לדוחפו בכח עד שמחמתו מת אבל ברישא דהשמיט השור שלו ניתן לו רשות להצילו וא״צ לדקדק אף שהיה יכול להשמיט העליון בנחת. שם:

(ג) חייב – ומתוך כך פסק המרדכי בשני אנשים המכים זא״ז ובא אחד ודחף אחד מן חבירו חייב לעשות לו דין דה״ל לשומטו בנחת וכ״פ בפסקי מהרא״י סי׳ ר״ח. ש״ך:

(ד) לסמכו – ול״ד לרישא דיש לו רשות להשמיט התחתון וא״צ לחוש שיפול העליון וימות ולא חילק באם יש לו תקון בהשמטת העליון בנחת דשאני התם דבא להציל את שלו שלא ימיתנו העליון ואדם בהול על ממונו משא״כ כאן דאין החבית מזיק להאבן ושם בתשובת הרא״ש מסיים בזה ז״ל אבל אם סמכו בדבר אחר פטור אע״ג דאין האבן גדול כהראשון והביאו בד״מ וע״ל סי׳ ת״י סכ״ט. סמ״ע:

(ג) (ליקוט) ברשות הניזק כו׳ – משום דאין מתכוין פטור לשיטתו אלא ברשות הניזק כמ״ש בסי׳ שעח ועבה״ג (ע״כ):

(ד) וכן כו׳ – למד מהנ״ל:

מקורות וקישורים לטורבית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהכל

טור טור+שו״ע

(ג) שְׁנַיִם שֶׁהֵמִיתוּ אֶת הַבְּהֵמָה, אוֹ שָׁבְרוּ אֶת הַכְּלִי כְּאֶחָד, מְשַׁלְּמִים בֵּינֵיהֶם.

בית יוסףדרישהפרישהבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אעודהכל

(ד) {ד} {ה} כתב הרמב״ם שנים שהמיתו בהמה או שברו כלי כאחד משלשין ביניהם ה׳ שהניחו ה׳ חבילות עליה ולא מתה ובא אחרון והניח חבילתו עליה ומתה וכו׳ עד כולם משלמין בשוה בפ״ו מהלכות חובל וכתב ה״ה שנים שהמיתו וכו׳ זה פשוט ונלמד מדין זה דבהמה שהזכיר עתה ומדין הכסא ומ״ש ה׳ שהניחו ה׳ חבילות וכו׳ זה כתב בפירוש מה שאמרו מרבה בחבילתו בפ״ק דב״ק (י.) וזו היא גרסתו והא איכא מרבה בחבילות ה״ד אי דבלא איהו הוה אזלא פשיטא פירוש דחייב ואלא דבלא איהו נמי אזלא מאי קא עביד ופטור ודברי הרב וגירסתו נכונה עכ״ל:

(ד) משלשין ביניהם בש״ע כתוב משלמין ביניהם גם המרדכי פ״ק דב״מ הביא לשון הרמב״ם וכ׳ משלמין אבל בספרי הרמב״ם שלפנינו בפ״ו דחובל איתא ג״כ לשון משלשין וכ״כ הטור ס״ס תכ״א בשמו ב׳ שחבלו כא׳ שניהם חייבין ומשלשין ביניהן וכן הוא ל׳ מיימוני פ״א דחובל וכן הוא בפ״ק דמכות דף ג׳ כיצד העידו שהוא חייב לחבירו ר׳ ונמצאו זוממין משלשין ביניהן ופירש״י שם משלשין ב״ד נעשה להם שליש א״נ נקט ל׳ משלשין אם הם ג׳ ואם הם ד׳ מרבעין ול׳ בעלמא נקט עכ״ל:

(ד) כתב הרמב״ם שנים שהמיתו כו׳ עד היתה בהמת כו׳ בפ״ו מהל׳ חובל כ״כ ועמ״ש המ״מ שם טעם לדבריו:

משלשין ביניהן ור״ל הב״ד נעשה להן שליש ופוסקין להו לשלם ביחד וקמ״ל דל״ת דכ״א ישלם דמי כולו אף דיש בהכאה דכ״א כדי להמית ועד״ר:

(ה) ה) שם די״ג וכתב ה״ה זה פשוט ונלמד מדין זה דבהמה שיזכיר עתה בסמוך

(ט) משלמין ביניהן – קמ״ל אף דיש בהכאה דכל א׳ כדי להמית לא אמרי׳ דישלמו כל א׳ מהן את כולה:

(ה) ביניהם – קמ״ל בזה אף דיש בהכאה דכל אחד כדי להמית לא אמרינן דישלמו כל אחד מהן את כולם. שם:

(ה) או שברו כו׳ – כמ״ש סי׳ שפא:

בית יוסףדרישהפרישהבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אהכל

טור טור+שו״ע

(ד) ה׳ שֶׁהִנִּיחוּ ה׳ חֲבִילוֹת עַל הַבְּהֵמָה, וְלֹא מֵתָה, וּבָא זֶה הָאַחֲרוֹן וְהִנִּיחַ חֲבִילָתוֹ עָלֶיהָ וָמֵתָה, אִם הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בְּאוֹתָם הַחֲבִילוֹת וּמִשֶּׁהוֹסִיף זֶה חֲבִילָתוֹ עָמְדָה וְלֹא הָלְכָה, הָאַחֲרוֹן חַיָּב; וְאִם מִתְּחִלָּתָהּ לֹא הָיְתָה מְהַלֶּכֶת, הָאַחֲרוֹן פָּטוּר. וְאִם אֵין יָדוּעַ, כֻּלָּם מְשַׁלְּמִין בְּשָׁוֶה.

מקורות וקישורים לטורמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אעודהכל

בבלי בבא קמא י׳.

רמב״ם חובל ומזיק ו׳:י״ד

בבלי בבא קמא י׳.

רמב״ם חובל ומזיק ו׳:י״ד

(ו) ו) שם די״ד וכתב ה״ה זה כתב בפי׳ מרבה בחבילות שם בפ״ק דב״ק (בדף י׳ ע״א) וזו היא גירסת׳ והא איכא מרבה בחבילות היכי דמי אי דבלא איהו הוי אזלי פשיט׳ פי׳ דחייב ואלא דבלא איהו נמי לא אזלא מאי קא עביד ופטור אבל לרש״י והערוך ז״ל גירסא אחרת ופירוש אחר וכו׳ (ומבואר בסי׳ תי״ח ס״י) ודברי הרב וגירסתו נכונה

(י) האחרון חייב – ולא מצי למימר זה הי׳ לכם ליקח חבילתכם ממנו כשהנחתי את שלי כדאמרי׳ לעיל בה׳ שישבו על הספסל בסי׳ שפ״א דשאני התם דמיירי דגם זולת האחרון הי׳ נשבר לאחר זמן דמ״ה א״ל כיון דהייתם צריכים לעמוד עכ״פ לאחר זמן הי׳ לכם לעמוד מיד משא״כ בחבילות הללו וכן בטעינות הספינות בס״ס ש״פ וכמ״ש בדרישה בסי׳ שפ״א ע״ש:

(ו) האחרון – ולא מצי למימר היה לכם ליקח חבילתכם ממנה כשהנחתי את שלי כמ״ש בסי׳ שפ״א שה׳ שישבו על הספסל שאני התם דמיירי דגם זולת האחרון היה נשבר לאחר זמן ומש״ה א״ל כיון דהייתם צריכין לעמוד עכ״פ לאחר זמן היה לכם לעמוד מיד משא״כ בחבילות הללו וכן בטעינת הספינה בס״ס ש״פ. שם:

(ו) ואם מתחלתה כו׳ – כמש״ש בהג״ה:

(ז) ואם אין כו׳ – כ״מ בתוספתא שכ׳ שם חמשה כו׳ ואם כו׳ מ׳ דרישא בסתמא חייבין כולם:

מקורות וקישורים לטורמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אהכל

טור טור+שו״ע

(ה) הַכּוֹבֵשׁ בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ בְּמַיִם, אוֹ שֶׁהִנִּיחָהּ בַּחַמָּה, וְצִמְצֵם עָלֶיהָ הַמָּקוֹם כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּמְצָא צֵל עַד שֶׁהָרַגְתָּהּ הַחַמָּה, חַיָּב. {הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁאָחֲזָהּ בְּיָדוֹ; אֲבָל סָגַר עָלֶיהָ הַדֶּלֶת שֶׁלֹּא תֵּצֵא, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּפָטוּר מִדִּינֵי אָדָם (טוּר ס״ו).}

מקורות וקישורים לטורבית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אעודהכל

בבלי סנהדרין ע״ו:

רמב״ם חובל ומזיק ו׳:י״ב

(ו) {ו} היתה בהמת חבירו במים וכבש עליה שלא תעלה ומתה במים או שהיתה בחמה ואחזה שלא יכלה לצאת חייב בפרק הנשרפין (סנהדרין עו:) ההוא גברא דמצמצמה לחיותא דחבריה בשמשה ומתה רבינא מחייב רב אחא בר רב פוטר רבינא מחייב ק״ו מרוצח ומה רוצח שלא עשה שוגג כמזיד ואונס כרצון חייב בו את המצמצם נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שיחייב את המצמצם רב אחא בר רב פוטר דאמר קרא מות יומת המכה רוצח הוא ברוצח הוא דחייב לן מצמצם בנזקין לא חייב לן מצמצם ופסק הרא״ש כרבינא משום דהוי דינא דגרמי וכן פסק הרמב״ם בפ״ו מהל׳ חובל וכתב ה״ה דטעמא משום דהוי דינא דגרמי וכ״כ הרמב״ן:

ומה שכתב ודוקא שאחזה בידו אבל סגר עליה הדלת שלא תצא נראה שפטור מדיני אדם כלומר אבל בדיני שמים חייב דלא גרע מההיא דריש פרק הכונס (בבא קמא נה:) ולישנא דמצמצמה הכי משמע שאחזה בידו אבל סגר עליה את הדלת גורם בעלמא הוא ונראה לרבי׳ דפטור מדיני אדם:

(ו) היתה בהמת חבירו במים כו׳ למד ק״ו מרוצח דלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון חייבה התורה לצמצם (ומת) נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שיחייב את המצמצם משום דינא דגרמי:

שפטור מדיני אדם משום דגורם בעלמא הוא אבל חייב בדיני שמים:

(ו) {ו} היתה בהמת חבירו במים וכו׳. בפ׳ הנשרפים ופסקו הפוסקים כרבינא דמצמצם בבהמה חייב מדינא דגרמי:

ומ״ש ודוקא שאחזה בידו וכו׳. לישנא דמצמצמא הכי משמע דוקא שאחזה בידו וע״ל סי׳ שע״ה ס״ט ובסי׳ שס״ג סעיף ו׳ הארכתי בזה ע״ש:

בבלי סנהדרין ע״ו:

רמב״ם חובל ומזיק ו׳:י״ב

(ז) ז) שם דין י״ב כ׳ ה״ה דין זה מחלוק׳ רבינא ורב אחא בר רב פפא בפ׳ אלו הנשרפי׳ בסנהדרין (סוף דף ע״ו) פסק כרבינא דמחייב משום דדיינינן דינא דגרמי וכ״פ הרב ר׳ מאיר ז״ל וכ״כ הרמב״ן ז״ל בדיני דגרמי שחיבר ע״כ פי׳ הכובש שנפלה מעצמה למים וכבש עליה ולא נתנה להרים ראשה וברמב״ם איתא או שנפלה ומנעה מלעלות עד שמתה במים ודין זה נשנה שם במשנה לענין רוצח

(ח) ח) הוא עובדא דפליגי בה רב אחא ורבינא

(ט) ט) דלא גרע מההיא דריש הכונס ב״ק סוף דף נ״ה

(ח) הכובש כו׳ – מתני׳ סנהדרין עו ב׳ ובגמ׳ שם כבש מנלן כו׳ ההוא גברא כו׳ ופ׳ כרבינא ועבה״ג:

(ט) ודוקא כו׳ – עבה״ג ועסי׳ שצו ס״ד בהג״ה:

מקורות וקישורים לטורבית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון